<h1>ק"ה ע"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
שאלה, הכל צריכין למארי חטיא, גוזליא רכיכין ואמריא, סבי ודרדקי טלי וטליא, לאפרושי מן עמרי שבליא, לדי בחלקיהון אביבא לא מטא הייא, ולדי נשרפו חטיהון בעליה, חטין לא מעמקים ובית השלחין, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, חטה שורה, חטי מנית, חטיא קרדיניאתא, דשריכן ויבשין, טבתא ומליאתא, על זה העירני והתעוררה תשוקתי, להראות חסרון ידיעתי וקוצר הבנתי, ויבא נא דבריך והעמידני על בריו, ומעתה נתחיל ונאמר אותן בני אדם שמקדשין בדבר שאינו שלהם שנותנין להם במתנה בסתם ורגילי לאהדורי, נמצא שבעלי המתנה לא גמרו בלבם ליתן להם נתינה גמורה, ובידם לא נשאר מאומה, יתן הדין שיחולו הקדושין או לא, מי אמרי' דדווקא במתנה ע"מ להחזיר הוא דאמרי' בגמ' [קידושין ו' ע"ב] דלא קני באשה, מפני שאם לא החזיר הרי לא קיים תנאו ואם החזיר לא נתן לה כלום, אבל בזולת זה כגון אם נתן לה בלא תנאי מקדשא, או דלמ' הא דמי לחליפין, שאע"פ שחליפין אינם חוזרין מן הדין כדאמרי' התם בנדרים [מ"ח ע"ב] גבי סודר דאי תפיס תפיס, כיון שמנהג הוא להחזירו לא הוו קידושין, ועוד דלא מקניא נפשה במה שהיא מחזרת, ומהא טעמ' נמי אינה נהנית הכא, ועוד דאמרי' התם בבכורות [נ"א ע"ב] נטלו והחזירו לו יצא, וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו, הלכה זו ותו לא, אימ' קיים זה אף הלכה זו, ור' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתיא לקמיה א"ל לא גמרת ויהבת הילכך אין בנך פדוי, וכ"ש היכא שהבעלים מבקשין בפי'[רוש] כמו הכא.
אחר אלו הדברים צריך לבאר דין המקדש בשאלה, כי לכאורה נראה לי שאין חוששין לקידושין, דכיון דשאלה חוזרת בעין וברשותה דמארה קיימ' ונמצא שלא קדש בממון הידוע לו, ואע"ג דאמרי' התם שאלה תלתין יומין, מ"מ עבר זמנו אסור בהנאתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר, או יש לבעל דין לחלוק שהם מינים חלוקים ובלתי דומה, דשאני התם שאינו יכול להשתמש בה כלל שהרי תכף לתביעה חזרה בעי, אבל בשאלה בההיא הנאה דקא משתמשא ביה כל זמן שאלתו גמרא ומקניא נפשא, ואפשר שצריך שיאמר לה בשעת קידושין שבשעת השאול מקדשה, שאם לא כן אינה צריכה לפנים ודבר פשוט הוא דאינה מקודשת דלא מקניא נפשה אלא ע"מ שיהיה קנוי לה לגמרי, שהרי אפי' במקדש בטבעת שיש עליה אבן טובה שהוא דבר שאדם טועה בו אפי' ביותר מכדי דמיו לא הוו קדושין אלא א"כ שמו לה בפניה, וכן אם מקדש בטבעת של שאר מיני מתכות והוא מוזהב מלמעלה לא הוו קידושין ואפי' אמר לה בכל דהו, דאיהי סברה שכולו זהב וסמכה דעתה על הזהב והילכך לא מקניא נפשה אלא א"כ אמ' לה שהוא של שאר מיני מתכות, והוא נמי צריך שיאמ' לה שהוא שאול, והיא גופה קא מיבעיא לי במתנה ע"מ להחזיר אם יכול לעכבו זמן מרובה אפי' תבעו הנותן מתנה יכול לומ' לו לא אחזירם עכשו אבל אחזירם לך אחר זמן ואקיים תנאיך וכל שעתא ושעתא קא מדחי ליה, או דילמא תכף שתבעו יכול לכופו ליתנו לו.
ובמתנה ע"מ להחזיר נמי קשיא לי היכא הוי תנאיה תנאה, הא לא דמיא אלא להא דאמרי' התם [גיטין ע"ה ע"א] האומ' לאשה הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מ"ט מגורשת, ומפ' התם משום דמעשה ותנאי בדבר אחד הוא, והכא נמי הוי כי האי גוונא והיה לנו לומ' שהתנאי יהיה בטל והמעשה קיים, ואפשר שזהו לדעת רב אדא, אבל לדעת רב אשי דהוא בתרא דאוקמה התם אליבא דר' דכל האומ' על מנת כאומ' מעכשו דמי, לא קשיא מדי, בין לפי' רש"י ז"ל שפי' דרב אשי אתא למימר דאפי' הוה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר וצריכה לקיומי תנאה והויא מגורשת מטעם דכל האומ' ע"מ כאומר מעכשו דמי ומעכשו חל הגט ובמתנה גמורה נותנו לה עכשו אלא שצריכה להחזירנו ליה בקיום התנאי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אבל לדבר קידושין אינה מתנה ומשום הכי אינה מקודשת, וכן לפי' הריא"ף ז"ל נמי לא קשיא מידי, שפי' דרב אשי דעתו הוא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשו דאמי וכי היכי דמעכשו לא בעינן תנאי כפול ולא חד אנפי מאנפי הכי נמי בע"מ, הלכך התנאי קיים אע"ג דהוה מעשה ותנאי בדבר אחד והוי כמתנה ע"מ להחזיר, ושאני קדושין מגיטין כמו שאמרנו. ואם זה הדעת אינו יכול לעמוד בעצמו, דהא קי"ל [כתובות ע"ד ע"א] דחליצה מוטעת כשרה, ואמרי' התם אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומרי' לה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, משום דכל תנאי מהיכא גמרי ליה מתנאי דבני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאי תנאה, תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאיה תנאה, ועוד בה קושיות אחרות ואין זה מקומן, ודאתינן עלה מיהת בתר דפשטא הדר בעיא, דהא מ"מ לדעת רב אדא אינה צריכה לקיום התנאי והמעשה קיים, ואם כן אמאי לא פליג נמי גבי קדושין.
ואם נפשך לומ' שהמקדש בשאלה אינה מקודשת, אכתי קא מיבעיא לי, מי אמרי' דווקא דסתם שאלה כשמקדש בדבר השאול בלא ידיעת הבעלים הוא דאמרי' הכי, אבל אם הודיעו כגון שא"ל השאילני טבעת זו ואלך ואקדש בו את האשה דאיכא מאן דאמ' דהויא מקודשת דאינו ניתן להשבון שאין האשה מחזירתו אלא נותן לו דמי טבעת, וגמר לה מהאי דמועד קטן [כ"ו ע"ב], דהאומ' לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שהוא מת קורע ומשלם לו דמי קרעו, ואם לא אמ' לבקר את אבי אינו קורע ואם קרעו מקרי גזלן, ואני אומ' דאי מיהא לא אריא דמהתם לא מוכחינן אלא שיכול לעשות קריעה בחלוק דהוי כמי שנתן לו בפי', והכי נמי הוא יכול לקדש בו את האשה כיון שהשאילו לכך, אבל מ"מ צריך הוא להחזירו לו ואם כן לא קא יהיב ליה מידי, ויראה דגריעא מסתם שאלה, דאלו התם אית ליה רשות לאשתמושי כל תלתין יומין, אבל הכא שהשאילו לקדש בו את האשה כיון שקדשה צריך להחזיר דהא כלתה שאלתו, או שמא כיון שהשאילו לקדש בו את האשה ואדם יודע שאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו הוי כמאן דיהיב ליה במתנה גמורה, ומדינא אינו חייב להחזיר, דהא למה זה דומה לאדם שאומ' לחברו השאילני דבר זה שאני רוצה ליתנו לפלו' והשאילו שאין עליו אלא דמים, או דלמ' דכלהו לאו דינא גמירי או שמא הוה ליה כתנאי שאי אפשר לקיימו והוה ליה כמפליגו בדברים ותנאו בטל, או תלינן הא בהא דאמרי' בעלמ' תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, שהם שנים סותרין, דאם שאלה אינו מתנה ואם מתנה אינו שאלה, וכבר התבאר דין תפוס לשון ראשון בששי מבבא בתרא
<h2>דף מד:</h2>
שאלה, הכל צריכין למארי חטיא, גוזליא רכיכין ואמריא, סבי ודרדקי טלי וטליא, לאפרושי מן עמרי שבליא, לדי בחלקיהון אביבא לא מטא הייא, ולדי נשרפו חטיהון בעליה, חטין לא מעמקים ובית השלחין, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, חטה שורה, חטי מנית, חטיא קרדיניאתא, דשריכן ויבשין, טבתא ומליאתא, על זה העירני והתעוררה תשוקתי, להראות חסרון ידיעתי וקוצר הבנתי, ויבא נא דבריך והעמידני על בריו, ומעתה נתחיל ונאמר אותן בני אדם שמקדשין בדבר שאינו שלהם שנותנין להם במתנה בסתם ורגילי לאהדורי, נמצא שבעלי המתנה לא גמרו בלבם ליתן להם נתינה גמורה, ובידם לא נשאר מאומה, יתן הדין שיחולו הקדושין או לא, מי אמרי' דדווקא במתנה ע"מ להחזיר הוא דאמרי' בגמ' [קידושין ו' ע"ב] דלא קני באשה, מפני שאם לא החזיר הרי לא קיים תנאו ואם החזיר לא נתן לה כלום, אבל בזולת זה כגון אם נתן לה בלא תנאי מקדשא, או דלמ' הא דמי לחליפין, שאע"פ שחליפין אינם חוזרין מן הדין כדאמרי' התם בנדרים [מ"ח ע"ב] גבי סודר דאי תפיס תפיס, כיון שמנהג הוא להחזירו לא הוו קידושין, ועוד דלא מקניא נפשה במה שהיא מחזרת, ומהא טעמ' נמי אינה נהנית הכא, ועוד דאמרי' התם בבכורות [נ"א ע"ב] נטלו והחזירו לו יצא, וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו, הלכה זו ותו לא, אימ' קיים זה אף הלכה זו, ור' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתיא לקמיה א"ל לא גמרת ויהבת הילכך אין בנך פדוי, וכ"ש היכא שהבעלים מבקשין בפי'[רוש] כמו הכא.
אחר אלו הדברים צריך לבאר דין המקדש בשאלה, כי לכאורה נראה לי שאין חוששין לקידושין, דכיון דשאלה חוזרת בעין וברשותה דמארה קיימ' ונמצא שלא קדש בממון הידוע לו, ואע"ג דאמרי' התם שאלה תלתין יומין, מ"מ עבר זמנו אסור בהנאתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר, או יש לבעל דין לחלוק שהם מינים חלוקים ובלתי דומה, דשאני התם שאינו יכול להשתמש בה כלל שהרי תכף לתביעה חזרה בעי, אבל בשאלה בההיא הנאה דקא משתמשא ביה כל זמן שאלתו גמרא ומקניא נפשא, ואפשר שצריך שיאמר לה בשעת קידושין שבשעת השאול מקדשה, שאם לא כן אינה צריכה לפנים ודבר פשוט הוא דאינה מקודשת דלא מקניא נפשה אלא ע"מ שיהיה קנוי לה לגמרי, שהרי אפי' במקדש בטבעת שיש עליה אבן טובה שהוא דבר שאדם טועה בו אפי' ביותר מכדי דמיו לא הוו קדושין אלא א"כ שמו לה בפניה, וכן אם מקדש בטבעת של שאר מיני מתכות והוא מוזהב מלמעלה לא הוו קידושין ואפי' אמר לה בכל דהו, דאיהי סברה שכולו זהב וסמכה דעתה על הזהב והילכך לא מקניא נפשה אלא א"כ אמ' לה שהוא של שאר מיני מתכות, והוא נמי צריך שיאמ' לה שהוא שאול, והיא גופה קא מיבעיא לי במתנה ע"מ להחזיר אם יכול לעכבו זמן מרובה אפי' תבעו הנותן מתנה יכול לומ' לו לא אחזירם עכשו אבל אחזירם לך אחר זמן ואקיים תנאיך וכל שעתא ושעתא קא מדחי ליה, או דילמא תכף שתבעו יכול לכופו ליתנו לו.
ובמתנה ע"מ להחזיר נמי קשיא לי היכא הוי תנאיה תנאה, הא לא דמיא אלא להא דאמרי' התם [גיטין ע"ה ע"א] האומ' לאשה הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מ"ט מגורשת, ומפ' התם משום דמעשה ותנאי בדבר אחד הוא, והכא נמי הוי כי האי גוונא והיה לנו לומ' שהתנאי יהיה בטל והמעשה קיים, ואפשר שזהו לדעת רב אדא, אבל לדעת רב אשי דהוא בתרא דאוקמה התם אליבא דר' דכל האומ' על מנת כאומ' מעכשו דמי, לא קשיא מדי, בין לפי' רש"י ז"ל שפי' דרב אשי אתא למימר דאפי' הוה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר וצריכה לקיומי תנאה והויא מגורשת מטעם דכל האומ' ע"מ כאומר מעכשו דמי ומעכשו חל הגט ובמתנה גמורה נותנו לה עכשו אלא שצריכה להחזירנו ליה בקיום התנאי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אבל לדבר קידושין אינה מתנה ומשום הכי אינה מקודשת, וכן לפי' הריא"ף ז"ל נמי לא קשיא מידי, שפי' דרב אשי דעתו הוא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשו דאמי וכי היכי דמעכשו לא בעינן תנאי כפול ולא חד אנפי מאנפי הכי נמי בע"מ, הלכך התנאי קיים אע"ג דהוה מעשה ותנאי בדבר אחד והוי כמתנה ע"מ להחזיר, ושאני קדושין מגיטין כמו שאמרנו. ואם זה הדעת אינו יכול לעמוד בעצמו, דהא קי"ל [כתובות ע"ד ע"א] דחליצה מוטעת כשרה, ואמרי' התם אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומרי' לה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, משום דכל תנאי מהיכא גמרי ליה מתנאי דבני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאי תנאה, תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאיה תנאה, ועוד בה קושיות אחרות ואין זה מקומן, ודאתינן עלה מיהת בתר דפשטא הדר בעיא, דהא מ"מ לדעת רב אדא אינה צריכה לקיום התנאי והמעשה קיים, ואם כן אמאי לא פליג נמי גבי קדושין.
ואם נפשך לומ' שהמקדש בשאלה אינה מקודשת, אכתי קא מיבעיא לי, מי אמרי' דווקא דסתם שאלה כשמקדש בדבר השאול בלא ידיעת הבעלים הוא דאמרי' הכי, אבל אם הודיעו כגון שא"ל השאילני טבעת זו ואלך ואקדש בו את האשה דאיכא מאן דאמ' דהויא מקודשת דאינו ניתן להשבון שאין האשה מחזירתו אלא נותן לו דמי טבעת, וגמר לה מהאי דמועד קטן [כ"ו ע"ב], דהאומ' לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שהוא מת קורע ומשלם לו דמי קרעו, ואם לא אמ' לבקר את אבי אינו קורע ואם קרעו מקרי גזלן, ואני אומ' דאי מיהא לא אריא דמהתם לא מוכחינן אלא שיכול לעשות קריעה בחלוק דהוי כמי שנתן לו בפי', והכי נמי הוא יכול לקדש בו את האשה כיון שהשאילו לכך, אבל מ"מ צריך הוא להחזירו לו ואם כן לא קא יהיב ליה מידי, ויראה דגריעא מסתם שאלה, דאלו התם אית ליה רשות לאשתמושי כל תלתין יומין, אבל הכא שהשאילו לקדש בו את האשה כיון שקדשה צריך להחזיר דהא כלתה שאלתו, או שמא כיון שהשאילו לקדש בו את האשה ואדם יודע שאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו הוי כמאן דיהיב ליה במתנה גמורה, ומדינא אינו חייב להחזיר, דהא למה זה דומה לאדם שאומ' לחברו השאילני דבר זה שאני רוצה ליתנו לפלו' והשאילו שאין עליו אלא דמים, או דלמ' דכלהו לאו דינא גמירי או שמא הוה ליה כתנאי שאי אפשר לקיימו והוה ליה כמפליגו בדברים ותנאו בטל, או תלינן הא בהא דאמרי' בעלמ' תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, שהם שנים סותרין, דאם שאלה אינו מתנה ואם מתנה אינו שאלה, וכבר התבאר דין תפוס לשון ראשון בששי מבבא בתרא
<h2>דף נב:</h2>
שאלה, הכל צריכין למארי חטיא, גוזליא רכיכין ואמריא, סבי ודרדקי טלי וטליא, לאפרושי מן עמרי שבליא, לדי בחלקיהון אביבא לא מטא הייא, ולדי נשרפו חטיהון בעליה, חטין לא מעמקים ובית השלחין, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, חטה שורה, חטי מנית, חטיא קרדיניאתא, דשריכן ויבשין, טבתא ומליאתא, על זה העירני והתעוררה תשוקתי, להראות חסרון ידיעתי וקוצר הבנתי, ויבא נא דבריך והעמידני על בריו, ומעתה נתחיל ונאמר אותן בני אדם שמקדשין בדבר שאינו שלהם שנותנין להם במתנה בסתם ורגילי לאהדורי, נמצא שבעלי המתנה לא גמרו בלבם ליתן להם נתינה גמורה, ובידם לא נשאר מאומה, יתן הדין שיחולו הקדושין או לא, מי אמרי' דדווקא במתנה ע"מ להחזיר הוא דאמרי' בגמ' [קידושין ו' ע"ב] דלא קני באשה, מפני שאם לא החזיר הרי לא קיים תנאו ואם החזיר לא נתן לה כלום, אבל בזולת זה כגון אם נתן לה בלא תנאי מקדשא, או דלמ' הא דמי לחליפין, שאע"פ שחליפין אינם חוזרין מן הדין כדאמרי' התם בנדרים [מ"ח ע"ב] גבי סודר דאי תפיס תפיס, כיון שמנהג הוא להחזירו לא הוו קידושין, ועוד דלא מקניא נפשה במה שהיא מחזרת, ומהא טעמ' נמי אינה נהנית הכא, ועוד דאמרי' התם בבכורות [נ"א ע"ב] נטלו והחזירו לו יצא, וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו, הלכה זו ותו לא, אימ' קיים זה אף הלכה זו, ור' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתיא לקמיה א"ל לא גמרת ויהבת הילכך אין בנך פדוי, וכ"ש היכא שהבעלים מבקשין בפי'[רוש] כמו הכא.
אחר אלו הדברים צריך לבאר דין המקדש בשאלה, כי לכאורה נראה לי שאין חוששין לקידושין, דכיון דשאלה חוזרת בעין וברשותה דמארה קיימ' ונמצא שלא קדש בממון הידוע לו, ואע"ג דאמרי' התם שאלה תלתין יומין, מ"מ עבר זמנו אסור בהנאתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר, או יש לבעל דין לחלוק שהם מינים חלוקים ובלתי דומה, דשאני התם שאינו יכול להשתמש בה כלל שהרי תכף לתביעה חזרה בעי, אבל בשאלה בההיא הנאה דקא משתמשא ביה כל זמן שאלתו גמרא ומקניא נפשא, ואפשר שצריך שיאמר לה בשעת קידושין שבשעת השאול מקדשה, שאם לא כן אינה צריכה לפנים ודבר פשוט הוא דאינה מקודשת דלא מקניא נפשה אלא ע"מ שיהיה קנוי לה לגמרי, שהרי אפי' במקדש בטבעת שיש עליה אבן טובה שהוא דבר שאדם טועה בו אפי' ביותר מכדי דמיו לא הוו קדושין אלא א"כ שמו לה בפניה, וכן אם מקדש בטבעת של שאר מיני מתכות והוא מוזהב מלמעלה לא הוו קידושין ואפי' אמר לה בכל דהו, דאיהי סברה שכולו זהב וסמכה דעתה על הזהב והילכך לא מקניא נפשה אלא א"כ אמ' לה שהוא של שאר מיני מתכות, והוא נמי צריך שיאמ' לה שהוא שאול, והיא גופה קא מיבעיא לי במתנה ע"מ להחזיר אם יכול לעכבו זמן מרובה אפי' תבעו הנותן מתנה יכול לומ' לו לא אחזירם עכשו אבל אחזירם לך אחר זמן ואקיים תנאיך וכל שעתא ושעתא קא מדחי ליה, או דילמא תכף שתבעו יכול לכופו ליתנו לו.
ובמתנה ע"מ להחזיר נמי קשיא לי היכא הוי תנאיה תנאה, הא לא דמיא אלא להא דאמרי' התם [גיטין ע"ה ע"א] האומ' לאשה הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מ"ט מגורשת, ומפ' התם משום דמעשה ותנאי בדבר אחד הוא, והכא נמי הוי כי האי גוונא והיה לנו לומ' שהתנאי יהיה בטל והמעשה קיים, ואפשר שזהו לדעת רב אדא, אבל לדעת רב אשי דהוא בתרא דאוקמה התם אליבא דר' דכל האומ' על מנת כאומ' מעכשו דמי, לא קשיא מדי, בין לפי' רש"י ז"ל שפי' דרב אשי אתא למימר דאפי' הוה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר וצריכה לקיומי תנאה והויא מגורשת מטעם דכל האומ' ע"מ כאומר מעכשו דמי ומעכשו חל הגט ובמתנה גמורה נותנו לה עכשו אלא שצריכה להחזירנו ליה בקיום התנאי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אבל לדבר קידושין אינה מתנה ומשום הכי אינה מקודשת, וכן לפי' הריא"ף ז"ל נמי לא קשיא מידי, שפי' דרב אשי דעתו הוא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשו דאמי וכי היכי דמעכשו לא בעינן תנאי כפול ולא חד אנפי מאנפי הכי נמי בע"מ, הלכך התנאי קיים אע"ג דהוה מעשה ותנאי בדבר אחד והוי כמתנה ע"מ להחזיר, ושאני קדושין מגיטין כמו שאמרנו. ואם זה הדעת אינו יכול לעמוד בעצמו, דהא קי"ל [כתובות ע"ד ע"א] דחליצה מוטעת כשרה, ואמרי' התם אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומרי' לה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, משום דכל תנאי מהיכא גמרי ליה מתנאי דבני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאי תנאה, תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאיה תנאה, ועוד בה קושיות אחרות ואין זה מקומן, ודאתינן עלה מיהת בתר דפשטא הדר בעיא, דהא מ"מ לדעת רב אדא אינה צריכה לקיום התנאי והמעשה קיים, ואם כן אמאי לא פליג נמי גבי קדושין.
ואם נפשך לומ' שהמקדש בשאלה אינה מקודשת, אכתי קא מיבעיא לי, מי אמרי' דווקא דסתם שאלה כשמקדש בדבר השאול בלא ידיעת הבעלים הוא דאמרי' הכי, אבל אם הודיעו כגון שא"ל השאילני טבעת זו ואלך ואקדש בו את האשה דאיכא מאן דאמ' דהויא מקודשת דאינו ניתן להשבון שאין האשה מחזירתו אלא נותן לו דמי טבעת, וגמר לה מהאי דמועד קטן [כ"ו ע"ב], דהאומ' לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שהוא מת קורע ומשלם לו דמי קרעו, ואם לא אמ' לבקר את אבי אינו קורע ואם קרעו מקרי גזלן, ואני אומ' דאי מיהא לא אריא דמהתם לא מוכחינן אלא שיכול לעשות קריעה בחלוק דהוי כמי שנתן לו בפי', והכי נמי הוא יכול לקדש בו את האשה כיון שהשאילו לכך, אבל מ"מ צריך הוא להחזירו לו ואם כן לא קא יהיב ליה מידי, ויראה דגריעא מסתם שאלה, דאלו התם אית ליה רשות לאשתמושי כל תלתין יומין, אבל הכא שהשאילו לקדש בו את האשה כיון שקדשה צריך להחזיר דהא כלתה שאלתו, או שמא כיון שהשאילו לקדש בו את האשה ואדם יודע שאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו הוי כמאן דיהיב ליה במתנה גמורה, ומדינא אינו חייב להחזיר, דהא למה זה דומה לאדם שאומ' לחברו השאילני דבר זה שאני רוצה ליתנו לפלו' והשאילו שאין עליו אלא דמים, או דלמ' דכלהו לאו דינא גמירי או שמא הוה ליה כתנאי שאי אפשר לקיימו והוה ליה כמפליגו בדברים ותנאו בטל, או תלינן הא בהא דאמרי' בעלמ' תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, שהם שנים סותרין, דאם שאלה אינו מתנה ואם מתנה אינו שאלה, וכבר התבאר דין תפוס לשון ראשון בששי מבבא בתרא
